פסק-דין בתיק פש"ר 1980-09

מונח בפני ערעורה של חברת חיים גבריאל ובניו סוכנויות בע"מ (להלן: "המערערת"), כנגד החלטת הנאמן של פושט הרגל יוסף אשכנזי (להלן: "הנאמן" ו"החייב", בהתאמה), לדחות כליל את תביעת החוב שהגישה כנגד החייב.

עובדותיו המרכזיות של המקרה נשוא הערעור, הינן ברורות ואינן נתונות במחלוקת ממשית.

המערערת הינה חברה, שהתקשרה עם בעל מותג ספרדי מחד גיסא, ועם זכיין המשנה (שהחייב היה בעליה וערב אישית לחובותיה) מאידך גיסא, ב"עסקת צינור": המערערת רכשה את הזכות הבלעדית לשווק את המותג בארץ. אולם מאחר וככל הנראה הייתה חסרת יכולת ומעולם לא התכוונה לעשות זאת בעצמה, שימשה אך מעין "צינור עסקי", המעביר את הזכות באורח בלעדי לזכיין המשנה, תמורת עמלה. החוזה היה מתוכנן להימשך חמש שנים, כאשר המערערת זכאית לתשלום אחוז מסוים מסך המכירות, או לחלופין תשלום עמלה מינימלית קבועה שאינה תלויה במכירות בפועל, לפי הגבוה מבין השניים.

אין ספק , לענייננו, כי זכיין המשנה מעולם לא מימש את הזכות שקיבל בפועל (להוציא אולי כמות זניחה שהשפעתה על המחלוקת בענייננו אפסית), ולאחר חודשים ספורים קרס. המערערת, חרף התראותיה וטענותיה כי ביררה מעת לעת ולחצה על זכיין המשנה לעמוד בחיוביו, לא התנערה ממנו ולא נטלה זכיין משנה אחר, ובסופו של יום ביטל בעל המותג הספרדי את הרישיון, והעבירו לזכיין אחר.

מכאן תביעת החוב, שנדחתה, ומכאן הערעור המונח בפני; תביעת החוב התבססה על שורה של המחאות עתידיות, שמסר זכיין המשנה למערערת, כאשר סכומן ותאריכיהן חופפים למעשה לתשלום העמלה המינימלית. הנאמן דחה את תביעת החוב מכוח מספר נימוקים, אשר המרכזיים בהם הינם כי:

א.                  קיים כשל תמורה, שכן זכיין המשנה מעולם לא השתמש בזכות שניתנה לו, ולמעשה לא יכול היה לעשות כן, נוכח קריסתו;

ב.                   קיימת אי בהירות לגבי הנמענים ופרטים אחרים בהמחאות.

ג.                    המערערת לא עמדה בנטל הקטנת הנזק.

לאחר שעיינתי בערעור ובתגובות הצדדים, ניתנת החלטתי זו.

1.                  השאלה הראשונה לדיון, נוגעת לטענת כשל התמורה, וזאת באשר אם יש בטענה זו ממש, הרי די בכך לכאורה בכדי לדחות את הערעור כולו. אלא, שבנסיבות המקרה, ובמלוא הכבוד לטענות הנאמן, דומה כי בסוגיה ספציפית זו, עדיפה בעיני טענת המערערת.
אין צורך להכביר מילים אודות ההלכה הפסוקה, אשר אינה מעודדת גישה מרחיבה לחריגים לכוחם של שטרות. בנסיבות המקרה עניין לנו במקרה מובהק בו - למצער בתחילת יחסיהם של הצדדים - ניתנה אף ניתנה תמורה. לעניין זה, מן הראוי להבחין בין קיומה של תמורה, לבין אי-יכולת לעשות בה שימוש הנעוצה בטעמים השמורים עם מקבל התמורה.

אין, ולא יכול להיות, ספק, כי זכות בלעדית לייבא לארץ מותג ולמכור אותו, הינה זכות בעלת ערך, אשר עומדת במובהק בכל המבחנים ל"תמורה בת-ערך". אמנם, יתכן והמצב היה אחר, לו הייתה נמכרת זכות פגומה שלא ניתן לעשות בה שימוש מטעמים התלויים במערערת או בבעל המותג; אלא שבנסיבות המקרה, אף הנאמן אינו חולק על העובדה כי החברה, שבבעלות החייב, היא זו שנקלעה לקשיים, ומסיבה זו לא עשתה שימוש בזכות היבוא.
די בכך, כדי לדחות את טענת כשל התמורה כפי שהועלתה על-ידי הנאמן. שאם לא תאמר כן, הרי נגיע עד מהרה למצב, לפיו גם מקרקעין שהושכרו לפלוני כדי שיפעיל שם בית עסק לא יחשבו ל"תמורה בת ערך", היה ופלוני נקלע לקשיים ולא הצליח להפעיל את עסקו. יוצא, כי תמורה בת-ערך לחוד, וחוסר יכולת של פלוני לעשות בה שימוש לחוד, וזאת כל עוד חוסר היכולת נובע מפלוני, ולא מפגם או כשל בתמורה עצמה.

2.                  זהו המקום לדון ולדחות, בקצירת האומר, אף שורת טענות נוספות של הנאמן הנוגעות לדרך הכתיבה של ההמחאות.

הנקודה המכריעה, בענייננו, הינה כי אין ספק כי כל אותן המחאות ניתנו במסגרת אותה עסקה, בשיעור ובאורח ההולם את הקבוע בעסקת היסוד. למעשה, מעבר להצבעה על פגמים כאלו ואחרים, לא עלה בידי הנאמן לעורר כל ספק בדבר האותנטיות שלהן, העובדה כי הן הוצאות כתמורת העסקה נשוא הערעור. כמו כן, ברור על-פניו, הן מן ההמחאות והן מתביעת החוב שהוגשה על-בסיסן, כי אין עסקינן אף במצב בו מתעורר חשש לכפל המחאות או להגנבת סכומים שאינם ממן העניין. נהפוך הוא; בנסיבות העניין, נחה דעתי כי ההמחאות אכן משקפות, באורח מדויק, את העמלה המינימלית נשוא החוזה בין הצדדים. אי לכך, לא היה מקום לשיטתי לנסות ולהיתפס להבדלים או פגמים כאלו ואחרים בכדי לנסות ולשלול את זכויותיה של המערערת.

3.                  עד לנקודה זו, הצדק עם המערערת; וחרף זאת, חלק ניכר מתביעתה מעורר אי-נוחות. עניין לנו במצב, בו מבקשת המערערת ליצור "פיקציה", כאילו עסקה שבוטלה לאחר חודשים מספר, המשיכה להתקיים במשך חמש שנים, ולזכות אותה בעמלה לפי החוזה. זאת, כאשר תביעת חוב זו מגיעה לסכום נכבד ביותר, ועשויה לפגוע באורח קשה ביתרת נושיו של החייב.
לשיטתי, צודק כונס הנכסים הרשמי בטענתו כי אף אם המשיבה זכאית לפיצוי על ההפרה, הרי שעל פיצוי זה להיות מידתי, ולא להימדד לפי מצב דברים שלא התקיים בפועל. זאת, חרף העובדה כי אין בנסיבות המקרה ספק כי החייב והחברה בבעלותו הם שהפרו הפרה יסודית את החוזה, וקיים קשר סיבתי הדוק בין התנהלותם לבין ביטול החוזה על-ידי בעל המותג הספרדי.

אוסיף ואומר; המערערת עצמה ביססה את תביעת החוב, וזאת שלא בכדי, לא על העילה השטרית לבדה, אלא בעיקר על עסקת היסוד - כולל הטענה (הנכונה לכשעצמה) בדבר הקשר בין התנהלות החייב לבין הנזק שנגרם לה בגין ביטול זיכיון השיווק בידי בעל המותג.
אלא שכך או אחרת, הרי תביעת החוב כפי ובהיקף שהוגשה, לוקה משלושה טעמים, אשר אמנם אין באף אחד מהם בכדי להביא לדחייתה, אולם יש אף יש בכל אחד מהם כדי לצמצם אותה למימדים ראויים, ומצומצמים בהרבה מן השיעור המקורי שנתבע בה.